הבוקר שאל אותי אדוננו ישוע בעדינות, בזמן שהייתי בבית: "האם תרצי לבוא לחדרי העליון?"
אמרתי, "יהיה רצונך הקדוש. אך אינני ראויה."
"אני רוצה שתבואי ותנחמי אותי. אני מרגיש טוב מאוד כשאת בנוכחותי," הוא אמר.
מאוחר יותר, כשהגעתי לכנסייה למסת השבת הקדושה, הוא אמר: "אחרי הווידוי באמונה, ברכי ובואי!"
"וולנטינה, את מנחמת אותי. כמה אני פגוע מהכנסייה, מהאנשים, מהעולם. אני מרגיש הרבה יותר טוב כשאת כאן איתי כדי לנחם אותי, כי את רגשנית מאוד. את באמת לוקחת הכל ללב."
אמרתי, "הו אדון ישוע, אני כל כך מצטערת."
אני נרגשת עמוקות מרוב הסבל של אדוננו ישוע למעננו. זה חוזר על עצמו: סבלה ההקרבתי שלו.
ואז הוא דיבר איתי על המלחמה, הוא אמר, "רוסיה רוצה במלחמה בכל מחיר. סין ואחרים מחכים. אמרי לאנשים להתפלל, להתחרט ולהיות בשלווה."
היום הוא דיבר איתי גם על האסון הקטסטרופלי שקרה בנפאל.
הוא אמר, "אנשים תוהים למה כל זה קרה, והם מנסים להבין שזה נובע מההמסת הקרחונים. אבל זה כבר חלק מהטהרה שלי לעולם."
אז הוא הראה לי מערה עמוק בתוך האדמה, חסומה בסלעים ובוץ.
הוא אמר, "ולנטינה, ילדתי, את יודעת שיש שם נשמות רבות? הן מתו כי לא היה להן אוויר? הן נקברו תחת הסלעים והבוץ."
אמרתי, "אדוני, אני מרגישה צער כזה כלפי האנשים — כל כך רבים מהם מתו."
הוא אמר, "בגלל זה אני נותן לך סבל נוסף כדי להציל אותם. אני מצטער מאוד שאני נותן לך את הסבל הנוסף הזה, אבל זה כדי להציל את נשמותיהם. הן מתו ללא חרטה ולא מוכנות. הן לא ידעו שזה יקרה להן. אסונות רבים קורים, ומלחמה תמיד מרחפת שם."
אדוננו היה נרגש מאוד כספר לי את כל זה.
במהלך השבוע סבלתי מכאב חד בצדי. מעולם לא חוויתי את הכאב הזה קודם. הוא פעם ופעם כל הלילה, בנוסף לכאב ברגליים.
אז אדוננו הודה לי. הוא אמר, "אני מודה לך שאת סובלת עבורי כל כך הרבה. אבל אני רוצה שתהיי כאן (בלשכת העליונה) כדי שתחווי ותספרי לאחרים איך אני סובל. הסבל שלנו הוא אחד."
"ראי, את סובלת, אני סובל — אנחנו מתאחדים לאחד. אני רוצה שתהיי תמיד ענווה בנוכחותי. תמיד".
אדוננו היה לבוש בלבוש דל מאוד, בגדים קרועים ומלאי חורים. הוא משקיע מעצמו כל כך עד שאינה נותרת בו אנרגיה, והוא חוזר על כך בכל פעם במיסה הקדושה. הוא מקריב את עצמו עד לנשימה האחרונה שיש בו, אותה הוא נותן עבורנו כדי להושיענו. ואז לאט לאט, אדוננו מחזיר לעצמו את אנרגיתו.
כשאני עם אדוננו, אני עדה לעומק סבלו, ובכל זאת אני יודעת שהוא אלוהים שדי וכל יכול. כאן אני כמו תולעת קטנה לפניו. אני מודעת לכך מאוד, ואני בעצמי לא יכולה להאמין זאת. כל זה התחיל ב-2003, כשהייתי בחדר העליון בפעם הראשונה.
הוא אמר: "ספרי לאנשים שאני מתחיל לטהר את העולם. היו שמחים ועליזים כי בקרוב נכנס לעידן חדש. זה לא רחוק".
אני מפחדת לשאול את אדוננו מתי זה יקרה.
ואז הוא אמר: "כשאת יורדת לספסלך, ברכי שוב — אל תסתכלי על אחרים. אל תדאגי מהאנשים האחרים סביבך. כולם צריכים לברך כי כולכם חוטאים".
הוא אמר לי קודם לכן, כשסימנו תפילות אחרות: "עליכם להיות על ברכיכם כי אתם בנוכחותי הקדושה. כולכם, אתם בנוכחותי הקדושה!"
הערה: במיוחד בתחילת המיסה, כשאנו אומרים 'קיריא אליסון, כריסטה אליסון', אנו מתחננים לאדוננו שיהיה רחום עלינו. עלינו לכרות ביראת כבוד לאדוננו, אך אנשים פשוט עומדים.
בזמן דקלום תפילת 'אבינו שבשמיים', וכשתחילת ההכנה לחלוקת הקודש, אמר האדון ישוע: "חזרו, כרעו, קבלו אותי, וכשאתם חוזרים (לספסל), הגישו לי בחזרה."
"יש לי כל כך הרבה דברים שבעבורם אשתמש במיסה הקדושה שלכם — כדי להציל אחרים."
אדוננו היה עצוב מאוד כשאמר: "ראו את האנשים, הם מקבלים אותי כהרגל, רובם מקבלים את המיסה ביד, ובלי חרטה. הם לא מצטערים, זה פשוט הרגל. אנשים חושבים: כולם הולכים, אז גם אני אלך."
הוא אמר: "דמיינו כמה עלבונות אני סופג, וזה מכאיב לי. נסו לכפר עליהם, כי הכוהנים והבישופים כבר לא מלמדים את האנשים."
אנשים רבים מאמינים שאמירת תפילת החרטה בתחילת המיסה הקדושה פירושה שאינם צריכים ללכת לווידוי. לא, כל אדם צריך להתוודות על חטאיו באופן אישי בפני כהן ולקבל מחילה.
אדוננו ביקש תפילות ונאמנות לו.
הוא אמר, "בקרוב יגיע עידן חדש של שלום. היו אמיצים והיו עליזים. צפו לכך בכיסופים."