זה היה שחר. אמי התעוררה עם הבתולה קוראת לה:
מריה דו קרמו, תקום!
אימי הייתה מאוד עייפה ושכחה לחזור לישון. היא שמעה חזקה יותר את קול הבתולה קוראת לה בתוקף:
אל תישן. ישב לכתוב! התעורי ילדי, התעורי. אני צריכה לדבר עמך כעת. לקח את העט והמחברת. כתוב את ההודעה שאני מתכוונת להדיקט לך...
אימי קמה במהירות וחשבה לעורר אותי כדי שאשכיב הודעת הבתולה, אך הבתולה אמרה לה:
לא, אל תעיר את אדסון. הוא מנוח. כתוב מה שאני מתכוונת להדיקט לך עתה!
הבתולה הייתה מאוד רגישה באותו רגע. היא ידעה שיום קודם ביצתי הרבה דברים והייתי מאוד מותשת וצריכה לשינה טובה. זה הסיבה שאמרה לאימי שלא תעיר אותי. אמי לקחה את המחברת והעט, ובתולה אמרה:
בן יישו שלי מאוד עצוב, ילדי שלי, מכל מה שקורה בעולם היום. יש הרבה טעויות על גבי טעויות נוראיות, ילדים. העולם קרוב לסוף: הכינו את עצמכם עם תפילות רבות, מתפללים עבור אלה שלא רואים אף דבר גם עם עיניים פתוחות, ילדי.
אני מלכת השלום, מבקשת שלום לכל אחד ויום יום. התפללו, התפללו מאוד, מאוד. אל תיגעו בתשומת לבבך מתפללים עבור כל האנשים. עד הראיון ילדי!...
גברתנו החלה לבכות מה שהפך את אמי לאומללת מאוד, שגם היא בכתה יחד עימה:
אני בוכה, בתי, לכל מה שאינו נכון: יש הרבה דברים לא נכונים, חמורים, נוראים קרים. עד ראויה!...
לאחר כמה רגעים, גברתנו חזרה ואמרה מה עלינו
לעשות כדי לסייע לה:
ביום הקרנבל אני רוצה את כל אחד בעיר של איטפירנגה, שם בצלב. לא רציתי תהלוכה, אלא הלך כמו אחד: כולם יחדיו. אני רוצה את כל אחד בתפילה בשעה שבע אחר הצהריים שם בצלב. אם האפשר, מכל הבית שלכם. זה יהיה יום של תפילה עמוקה. אל תשכחו: ביום הקרנבל, שם בצלב. זה המקום הנכון. תפלו כדי שאסון לא קרה. תפלו ילדי, תפלו שדבר חמור לא קרה בימים אלה. הזמנו את כל האנשים שהכרתם. תפלו עבור כל אלו שלא עוד בתפילה ילדי. תפלו, תפלו, תפלו. תפלו הרבה יותר. אני מברכך: בשם האב, הבן והרוח הקדושה. אמין. אמין. שנו לום בשלום!